טיפול אייפק והתמכרויות

מאת: דינה דיאמנט

בואו ננסה לבחון את מה שאנחנו "יודעים" על סמים:
סמים זה רע
סמים זה נורא
סמים מדרדרים אנשים לפשע
מי שלוקח שאכטה אחת גומר בסמים קשים ופשע
סמים זו המחלה של הזמן המודרני
רק אנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות משתמשים בסמים
רק בני אדם מתמסטלים
מספיקה התנסות אחת, לא חשוב באיזה סם, כדי להתמכר
ועוד..

הסמים מהווים חלק מהתרבות האנושית מאז ומעולם

אני אומרת, בואו נבדוק מחדש:

הסמים מהווים חלק מהתרבות האנושית מאז ומעולם. אם נהיה קצת יותר סקרנים נגלה, שגם בעלי החיים מחפשים איך להתמסטל. הפילים מחפשים פירות שתססו, החתולים מכרסמים את צמח הוולריאן המרגיע ואתם לא רוצים לדעת מה עושים עכברי מעבדה, כשנותנים להם גישה חופשית לסמי מרץ.
סביר להניח, שמיד אחרי שהאדם הקדמון למד להדליק אש, הוא למד "לתפוס ראש".

חשוב להבין שאנשים עושים סמים כי זה כיף, כי זה נותן הרגשה של שלווה או מרץ או הזיות או בקיצור, נותן לנו את האשליה שאנחנו בשליטה על מצב הרוח שלנו ועל המציאות, נכון שזו אשליה, אבל עובדה זו, מעולם לא עצרה איש מלקחת סם.

ההגדרה של חומר כל שהוא כסם מסוכן, נובעת מהתרבות אליה אנו שייכים ומהנקודה בהיסטוריה, בה בחרנו להגיח לאויר העולם. במערב, למשל, אלכוהול הוא סם נפוץ וחוקי לחלוטין, שהשימוש בו נתמך על ידי גופים כלכלים גדולים ונחשב לאחד מסימני ההיכר של אדם תרבותי. בארצות האיסלם השימוש בו גורר עונשים כבדים ונחשב לא מוסרי. במערב החשיש ושאר מוצרים המופקים מצמח הקנבוס נחשבים ללא חוקים ואילו בהודו הגנג´ה היא אחת מהמתנות של שיווא לאנשים ובעיר הקדושה ורנאסי אפשר לקנות יוגורט מעורב בפרחי הצמח בחנויות המיועדות לכך. צמח האיווסקה והפיוטה נחשבים למקודש אצל האינדיאנים ומשמשים למסעות שמאניים, אבל תנסו להביא אותם לארצות הברית ותראו מה יקרה.

אם הינו גדלים בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים הינו מגלים שהגראס חוקי, הקוקאין נחשב לא מזיק במיוחד (ולמעשה אפילו מומלץ ) אופיום בצורה של שיקוי פרג, נימכר בבתי מרקחת בתור סירופ שיעול, ואילו האלכוהול הוצא אל מחוץ לחוק, בלחץ הכנסייה והפך למקור הכנסה נפלא למבריחים.
בשנות השישים טימותי לירי, פסיכולוג צעיר מהארוורד (ולא איזה היפי לא מקולח), הוביל את המהפכה הפסיכודלית ותמך באופן נמרץ בשימוש באל.אס.די לטיפול בהפרעות נפשיות. זיגמונד פרויד (זה עם התסביך), תמך מאוד בשימוש בקוקאין לטיפול בהפרעות אכילה, כממריץ כללי, כמרדים מקומי,וככלי לגמילה ממורפיום ואלכוהול.

המלכה ויקטוריה היתה שותה חליטות פרג ואיש נפלא אחר, שמהוה עד היום דוגמא לחדות מחשבה וליכולת אנליטית יוצאת דופן, עישן אופיום (אני מתכוונת, כמובן, לבלש המפורסם שרלוק הולמס. בואו לא ניתן לעובדה שהוא דמות בדויה להטריד אותנו).
כשהטבק הגיע לאירופה, הוא נחשב לא מוסרי וכונה שורש השטן. השוקולד נחשב כמעורר תאווה כל כך חזק, שנערות צעירות הוזהרו לא לטעום ממנו, כיוון שאחרי כמות קטנה, כך הופחדו, תהפוכנה לחסרות אונים, מול פיתויי המחזרים.

במזרח התיכון, היה החשיש אחד מעיקרי האמונה של קבוצה בשם השאשין, שהיו רוצחים בשם אללה את מי שאיים על שלטון האסלאם ומקבוצה זו מגיע המונח האנגלי אסאסין, מתנקש, מה שרומז לנו, שאולי הסיפורים על אובדן השליטה תחת השפעה הם, איך לומר, מופרזים. בכל זאת יש צורך ברמה של סבירה של ריכוז כדי לבצע התנקשות ולהישאר בחיים לעוד סיבוב של נרגילה עם החברה. (ואל תשכחו את שבעים הבתולות. ווין- ווין סיטיואיישן).

אם נרצה בכך ואם לא, הסמים פה וכנראה, שאינם הולכים לשום מקום. ככל שניטיב להבין את המנגנונים הנפשיים, החברתיים, הכימיים והמיסטיים שלהם, כך תהיה הסתכלותנו מאוזנת יותר והיכולת שלנו לעזור, לאלו שרוצים לחזור לשליטה על חייהם, גדולה יותר.

הייתי מעזה לומר, שלא הסמים והשימוש האקראי ו/או הטקסי שלהם מהווה בעיה, אלא ההתמכרות. כדי להבין ולטפל בהתמכרות, חייבים להבין את מנגנון הפעולה של הסמים השונים, את הסוגים העיקריים שלהם ויותר מכל את הסיבה, שבגללה אנשים מוכנים להכניס לגופם חומרים, שידוע להם, שיזיקו להם, אם מיידית ואם כנזק מצטבר. בהרצאה זו ברצוני לכלול גם את החומרים, להם אנחנו חשופים בחיי היום יום שלנו, ללא כל בקרה או ביקורת מהחברה:
השוקולד, הפחמימות, הקפאין, התרופות ושאר חומרים, שאומנם זוכים לזמן מסך אוהד וליחסי ציבור של מיטב המפרסמים, אבל אלו חומרים ממכרים לכל דבר ולפעמים הגמילה מהם מלווה בסבל רב ובתחושת אובדן וצער. יותר מזה, אם תספרו שנגמלתם מקוקאין יראו בכם גיבורים, (איזהו הגיבור הכובש את יצרו?) את הגמילה מלחם ואת הייסורים של להריח באגט טרי ולדעת שאסור לך… את זה יבין רק מי שהיה שם וחווה את זה.

המושג "התמכרות"

בואו ננסה לבדוק את המושג "התמכרות":

ישנה אסכולה המחלקת את ההתמכרות לשניים: התמכרות רגשית, שבה הכמות הנצרכת נשארת קבועה לאורך זמן והפסקת השימוש איננה מלווה בתסמינים פיזיים, אלא בתסמינים רגשיים בלבד, והתמכרות פיזית, שבה יש צורך להגדיל, בכל פרק זמן, את הכמות, כדי להשיג את אותו האפקט. הפסקת השימוש תגרום תופעות לוואי גופניות ונפשיות קשות.

לדעתי חלוקה זו היא פשטנית מדי ולא נוגעת באמת, בשילוב המורכב והעדין של הגופנפש. אם הסיבה לכך שסם כלשהו פועל עלינו היא כימית, הרי גם הפסקת השימוש תגרום לשינוים כימיים, שיהיה צורך להתייחס אליהם בטיפול, ואם ההתמכרות היא רגשית בלבד, אז למה זה כואב כל כך ברמה הפיזית?

אבל בואו נתעכב רגע על הרגשת ההתמכרות.
כמה מכם מעשנים? איך זה להיות בטיסה לתאילנד במטוס ללא אזור עישון?
כמה מכם לא מסוגלים לתפקד לפני הקפה של הבוקר? מי עבר טיפול לרגישות לקפאין והסתובב יום שלם עם מיגרנה מהגיהינום?
מי טיפס על הקירות בדיאטת אטקינס? מי שנא את עצמו על כל חתיכת צ´יפס שנגנבה מהשקית של הילד?
מי מסוגל לאכול רק שתי קוביות שוקולד? מי לא שמע את שירת הסירנה של תבנית הבראוניז?
ועכשיו תכפילו את התחושה פי אלף בערך.
ככה מרגיש נרקומן בקריז… זו התחושה הפיזית של ההתמכרות.

ועכשיו, דמיינו שעד סוף החיים, אתם אמורים להימנע מאותו חומר, שעושה את חיים יותר נעימים. אין יותר לשבת על הפוך עם סיגריה, גמרנו עם השוקולד, אין יותר עוגיות שוקולד- צ´יפס בחורף עם כוס תה…. תשכחו מלרדת על מיכל גלידת שוקולד עם אגוזים ברגע של כאב לב, (או לחילופין שמחה, גלידה מתאימה גם לחגיגות), אין לדפוק את הראש עם החברים בבר בלילה החופשי שלכם מהאישה… התרכזו לרגע בתחושת האובדן וחוסר הטעם בחיים, בתחושה, שבעצם לא שווה לחיות ככה… ועכשיו תכפילו פי אלף … זו התמכרות נפשית… ועכשיו חברו למכפלה הקודמת… זו הנוסחה המשקפת עת עוצמת ההרגשה של המכור. התערובת הנפיצה הזאת, היא מה שמרגיש נרקומן, כשמדברים על גמילה, רק בעוצמות גדולות הרבה יותר.

במקרים רבים, מהווים הסמים למיניהם גם מכנה משותף לשיוך חברתי: אנשים נפגשים כדי לעשן או לשתות ביחד,הרבה יותר כיף לעשות אקסטזי בזוג… בול עם תמונה של פיקאצ´ו עושה את המסיבה להרבה יותר מעניינת, סמי הזיה מסוימים, הם חלק מטכסים שמאנים, ובכלל אם ישי סמים יש חברים (לפחות בשלבים הראשונים). לכן ויתור על הסם, הוא ויתור על חלק גדול מהזהות החברתית שלך, מהמשפחה החלופית שלך, מהחיים שלך כאדם בוגר. אימא´לה, אני לא רוצה להיגמל.

אנחנו חיים במקום ובזמן, שבו הסמים הם חלק אינטגראלי מהחיים של שכבה רחבה ומהווים חלק מהזיהוי הסוציו- אקונומי. יש את אלו ששותים, אלו שמעשנים, אלו שמסניפים, ואלו שבולעים, וכמובן אלו שגם וגם. ההתנסות בסמים שונים היא חלק מטכס ההתבגרות של הישראלים, יחד עם השרות הצבאי, הטיול הגדול, והאוניברסיטה. כמעט כל אחד נחשף לשימוש בסמים בשלב כל שהוא של חייו כבוגר ולעיתים קרובות יותר ויותר גם לפני זה. הפוזיציה הממלכתית של ראש בחול לא רק שלא מועילה ולא מונעת, אלא יותר מזה, כמעט מעודדת לנסות סמים, כאקט של מרד.
מהרגע שתגלה שהגראס לא עושה את מה שסיפרו לך, אז גם כל השאר יוטל בספק.

אני לא בעד שימוש בסמים, לא בעד שימוש בשוקולד כמנחם במצבים של לב שבור, ובטח שלא בעד פרוזאק ונגזר ותיו כאמצעי להתמודדות עם הקשיים היום יומיים של החיים. אני בעד ידע, ידע אמיתי, לא תעמולה, ידע שמתבסס על חוויה של משתמשים ולא על סרטי האימה מבית היוצר של ג´ודי ניר מוזס שלום ולא להתראות. ידע שמתבסס על מחקרים אובייקטיביים ולא על הלובי הכלכלי של מגדלי הכותנה והטבק בארצות הברית.

ככל שאנחנו כמטפלים נהיה פתוחים יותר וקשובים יותר למה שמתרחש סביבנו, בכל הנוגע לחומרים ממכרים מסוגים שונים, ככה נוכל לעזור יותר לאנשים, שמצאו את עצמם מפתחים תלות בחומר כל שהוא, חוקי או לא חוקי, ובתוך כך איבדו את השליטה שלהם בנעשה בחייהם.

כדי להבין את המעגל הרחב יותר, בואו ננסה להיכנס לראשו של בן העשרים שהשתחרר עכשיו משרות פעיל בשטחים. הקשרים החשובים לו ביותר כרגע הם לאו דווקא הקשר עם ההורים או עם דמויות "חינוכיות" מעברו, אלא עם החבר´ה מהפלוגה. איתם הוא התחיל כבר בזמן השירות לצאת למועדונים, לרדת על כמה "דרינקים" מדי פעם, מישהו הביא קצת חומר מאחותו הגדולה, לא משהו רציני, ובכל זאת אם כולם עושים את זה אז מה כבר יכול להיות. אחרי השחרור כמה חברה מתארגנים ביחד ונוסעים להודו, קצת פונה, קצת טרקים, קצת מנאלי, הרבה צ´אראס, איזה "טריפ" או שניים, איזה "פול מון פארטי" בגואה, כמה אקסטות עם ההיא מאוסטרליה (דווקא בחורה נחמדה, ממשפחה טובה)אחרי חצי שנה חוזרים לארץ לאוניברסיטה, אבל ..וזו המלכודת הגדולה ביותר, הזמן הטוב ביותר בחיים שלך, הרגעים המדהימים ביותר עם החבר´ה שלך היו תחת השפעה, ואתה תנסה שוב ושוב, לחוות את אותו אושר, שאתה זוכר ואותו חופש שהיה לך, ובכל מפגש עם החברה משם תעבירו צ´ילום לזכר הימים הטובים.

אצל חלק גדול השלב הזה ידהה עם השנים ועם התרחקות מהחבר´ה, אבל אצל חלק, ואלו הם האנשים שיגיעו אלינו, הקושי לוותר על הסם, אם זה חשיש או אלכוהול או במקרים נדירים יותר אקסטזי ונגזר ותיו, הוא הקושי של הפרידה מהנעורים והמעבר לבגרות, שלה יש סדרי עדיפויות משלה. זה לא שהחברים של פיטר פן שכחו איך עפים, אלא זה פיטר פן שממשיך לרחף.

אחד הקשיים הגדולים ביותר בויתור על הסם החביב עלינו, הוא הויתור על החלק שלנו, שמזדהה עם הסם, בן העשרים הפורק עול בגואה, הלוליטה שנראית כל כך חמודה כשהיא מלקקת גלידה, נערת הרוק שמעשנת מרלבורו אדום, השחקן שמתאבד כל ערב על הבמה אחרי כמה שורות של קוק, הסופר המיוסר, ששותה וודקה. כל אלו הן דמויות רומנטיות, שכל אחד מאיתנו חש איתן הזדהות לפרקים. חלק פשוט לקחו את ההזדהות הרגעית רחוק מדי וניכסו לעצמם דמות בדויה, שיכולה להתקיים רק כשהיא מוזנת ע"י המסמן שלה, הסם.

יש מספר סוגים של סמים המוצגים כאידיאל של סגנון חיים מסוים. האם המראה של הגבר הקשוח, אבל רגיש בפוטנציאל, על גב סוסו הנאמן על רקע הרים, יהיה מושלם ללא הסיגריה? הייתכן שהסופרת המחוננת תקבל, על סף סיום הספר הראשון שלה, השראה ממקלות גזר ולא מסיגריה "ז´יטאן" ? ומה יהיה על מסיבות הסיום בלי בירה? מה תביא לאהובתך בט"ו באב, חסה ולחם שיפון? איך תדע שאתה אדם תרבותי, בלי לדעת לזהות אספרסו, שעשוי מקפה "בלו מאונטיין"? בלי לדעת להבחין בין מרלו לשרדונה? ואלה ציטוטים מערב אחד בלבד מול הטלוויזיה. האם קל יהיה לנו לוותר על כל אותם סמלי תרבות חביבים, זולים ויוצרי הזדהות ואחדות בין אנשים ?

הקושי של כולנו לוותר על הסם החביב עלינו או על ההתמכרות החביבה עלינו, (אל תטעו, לכל אחד יש לפחות אחת), נובע גם מהצורך לוותר תוך כדי כך על דימוי עצמי מסוים, על קבוצת זיהוי חברתית מסוימת, על תרבות מסוימת, על מכנה משותף שהופך אנשים למשפחה חלופית למשפחה האמיתית שכנראה לא סיפקה את הצרכים. האם לאור זה באמת קשה להבין את המתמכרים? האם אנחנו, כאנשים ולא רק כמטפלים, יכולים באמת לגנות את המכורים? הרשו נא לי לצטט יהודי יקר שאמר "אל תשפטו את רעכם פן תישפטו בעצמכם, ורק האיש אין בו חטאת הוא אשר יידה את האבן הראשונה."

אין ברצוני להיכנס כאן לכימיה של הסמים או למערכים הכימיים, עליהם פועלים הממכרים למיניהם. חומר זה מצוי בשפע בספרות המקצועית הרלוונטית וראו זו כהזמנה פתוחה להשתמש במנועי חיפוש, ספריות וחוויות אישיות, של אנשים שהתנסו ויכולים לתת נקודת מבט נוספת על הנושא, אבל באופן כללי כדאי תמיד להקדיש תשומת לב מיוחדת לנושא הנוירוטרנסמיטורים ובמיוחד סרוטונין, דופאמין ונוראדרנלין, הורמונים כמו אוקסיטוצין, מלטונין, אדרנלין, והחומרים עצמם – אלכוהול, ניקוטין, THC וכדומה. (רובם מופיעים בחוברת העבודה). מובן שגם כאן, כמו בכל טיפול, יש להניח שהכל יכול להיות ולהישאר פתוחים גם לאפשרויות הפחות סבירות ולשילובים השונים בין החומרים, האיברים והנושאים הרגשיים.

ברמת הטיפול הרגשי, חשוב במיוחד להקפיד על רמות המוכנות הנכונות לכל טיפול ולא להתפתות לזרז את הטיפול כי אנחנו או המטופל רוצים כבר לראות תוצאות.
עכשיו, כשיש לכם את הכלים החדשים לבניית המשפטים ואת המטריצה, משימה זו קלה יותר.
מצד שני, לפעמים ניראה, שאנחנו סוטים לחלוטין מהנושא,איך מות הכלב שלי בגיל שש קשור לזה שאני מעשן גראס? אינני יודעת, אבל אם זה עלה, אז כנראה שזה קשור וחשוב להסביר את זה למטופל.

קחו בחשבון, שלהתמכרות יש "חיים" משלה ושהיא תלחם בחזרה, ברוב המקרים, נתקדם שני צעדים קדימה ואחד אחורה, חשוב להבין את זה וחשוב, שהמטופל יבין את זה. המנסה להיגמל, זקוק לחיזוקים חיוביים כשהוא מצליח ואינו זקוק לנזיפות חינוכיות כשהוא נופל. זה לא אומר, שצריך להתעלם מהנפילות או להימנע מלפתוח את הנושא, אבל אם המטופל שלכם לא מרגיש, שהוא יכול לספר לכם על נפילה כזו, מבלי לקבל על הראש (גם אם לפעמים מאוד מתחשק), הוא ישקר לכם, ישקר לעצמו ויגרום בכך להחרפת הבעיה.

מצד שני, כמעט תמיד מגיע רגע המשבר, בו תצטרכו לעמת את המטופל עם האמביוולנטיות שלו לגבי הפסקת השימוש. זו הנקודה הקריטית ביותר בטיפול. זו בדיוק הנקודה, שבה "נופל האסימון", רק שלפעמים צריך לדחוף אותו. זו הנקודה בה כמעט כל האמצעים כשרים. אם צריך להפעיל מניפולציה – עשו זאת. אם צריך לסחוט רגשית- עשו זאת, אם צריך להציב אתגר, ברמת ה"בוא ניראה אותך גבר" לכו על זה, כל זמן שאתם עושים את המהלך הזה ממקום נקי וטיפולי ולמעשה מציגים רגש. אם אתם באמת כועסים, באמת נפגעים, באמת מוותרים, לכו למטפל שלכם כי כנראה, שנילחץ שם "טריגר" רגשי שלכם וחשוב לנטרל אותו.

יחד עם העבודה על הפסקת השימוש, חשוב שלא להזניח את העבודה על המציאות העתידית. אם לא נצליח ליצור אצל המתמכר החביב עלינו תמונה מציאותית של העתיד, לא נצליח לתת לו סיבה להפסיק, וזאת בכל רמות המודעות. זו הסיבה, שכשעושים "טיפולי ויתור" ולא חשוב מה הנושא – ויתור על סם, על סיגריות, על שוקולד, על האקס המיתולוגי (יש גם התמכרות כזו) – כדאי לבדוק משפט תמורה " אני משחרר מוותר ומנקה את התלות שלי ב… על מנת ש…".

משפט התמורה מספק לנו סיבה "הגיונית", להפסיק את השימוש לרעה. כלי נוסף, שימושי במיוחד, הוא הדמיון המודרך כיוון שהוא מאפשר לנו ליצור את החוויה הרגשית החיובית,שיכולה להיות מניע רב עוצמה להפסקת השימוש. חשוב בזמן השיחה על העתיד להיות מציאותיים ולהימנע מלצייר תמונה עתידית ורודה מדי, כיוון שכאשר נוצרת ציפייה והיא המניע שלנו, אי המימוש שלה או אפילו מימוש חלקי בלבד, יכול ליצור משבר אמון בין המטפל למטופל ובין המטופל לבין עצמו. חשוב להדגיש את ההבדל בין אופטימיות לחיוביות. אופטימיות, היא להגיד "יהיה בסדר" ואילו חיוביות, היא להגיד "למרות שאני יודע שיהיו קשיים לאורך הדרך, אני מאמין ביכולתי להתמודד איתם בצורה הטובה והנכונה ביותר".

הדבר חשוב במיוחד, בטיפול בהתמכרויות לחומרים חוקיים, החיוניים לנו במידה והשימוש בהם אינו מופרז, כמו פחמימות, סוכרים, ובאופן כללי אוכל. אנשים בהחלט משתמשים באוכל, כסם להרגעה, כמפלט ממצבי לחץ ובאופן כללי כדרך התמודדות עם כל מצב בחיים, שמעורר תגובה רגשית, החורגת במעט מהמנעד היום יומי. אוכל הוא דרך לחגוג, דרך ליצור קשרים, דרך לפנק וגם דרך לפרוק תסכולים, לדכא דחפים אלימים או רגשות כואבים ובאופן כללי, מתפקד כסם לכל דבר, במיוחד כשמדובר בשילוש הקדוש פחמימות + סוכרים + שומנים. משום מה, חסה לא מעוררת את אותה התמכרות, למרות תכולת הTHC שלה.
(אולי באמת צריך לעבוד על זה…)

לסיכום, העבודה עם התמכרויות, דורשת בראש ובראשונה, הכרה של המטפל ושל המטופל שמדובר בבעיה, הבנה וניקוי הסיבות שהביאו להתמכרות, התמודדות עם הגמילה (פיזית ורגשית כאחד) ויצירת מוטיבציה לכל אורך התהליך, כדי לעודד את המטופל, להיות במקום של שליטה על חיו ולא במצב של קורבן.